ביאור שטיינזלץ על שבת קי״א

1 הכל מודים במחמץ את המנחה שבמקדש או עוסק בה ומשלים מלאכתה כשהחמיצה אחר מחמץ, שאף שכבר היתה מחומצת — שהוא חייב גם על חימוץ זה. שנאמר בדבר זה: "לא תאפה חמץ" ויקרא ו, י, וגם: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" ויקרא ב, יא, ובדרך מדרש ההלכה למדו שחייב על כל פעולה ופעולה במנחת חמץ. וכן הכל מודים במסרס אחר מסרס — שהוא חייב, שנאמר "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו" ויקרא כב, כד, ולכאורה, אם על כרות, שרק נכרתו אצלו חוטי האשכים — חייב, על נתוק שאשכיו נותקו לגמרי — לא כל שכן שנחייבנו! אלא להביא ללמד על הנותק אחר כורת שהוא חייב. נמצא שאף הגורם עקרות לסריס חייב! ואלא יש לומר שהרפואה הגורמת עקרות הותרה בזקן, שאינו מסוגל להוליד.

2 ומקשים: אף בזקן, והאמר והרי אמר ר' יוחנן על הרפואות להחזרת הכוח הרבייה: הן הן החזירוני לנערותי, נמצא שאף הזקן מסוגל להוליד אם ישתמש בריפוי הראוי! אלא יש לומר שסגולה זו נאמרה באשה שאינה מצווה על פריה ורביה. ושואלים: ולשיטת ר' יוחנן בן ברוקא שאמר: על שניהם, גם על הגבר וגם על האשה, הוא אומר : "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" בראשית א, כח מאי איכא למימר מה יש לומר? הרי לשיטה זו אף אשה מחוייבת לפרות ולרבות! ומתרצים: לשיטתו רפואה זו ראויה לזקינה, אי נמי או גם כן בעקרה, שאף הוא מודה שבאשה שאינה מסוגלת ללדת אין איסור בגרימת עקרות.

3 א משנה החושש בשיניו — לא יגמע בהן בשבת את החומץ לרפואה, אבל מטבל הוא את מאכלו כדרכו בחומץ ואוכלו, ואף שבדרך זו מגיע החומץ לשיניו, מכל מקום אם נתרפא — נתרפא. החושש במתניו — לא יסוך עליהם בשבת יין וחומץ, לפי שכן סכים לרפואה, אבל סך הוא את השמן. ואולם לא שמן וורד שהוא יקר ביותר, ואין סכים אותו אלא לרפואה. ואולם בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן בשבת, שכן דרכן לסוך שמן ורד להנאת סיכה בחול. ר' שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם, ומותר לכל לסוך בשבת בשמן ורד.

4 ב גמרא רמי ליה השליך, הקשה לו רב אחא אריכא הארוך שהוא רב אחא בר פפא לר' אבהו: תנן שנינו במשנתנו שהחושש בשיניו — לא יגמע בהן את החומץ. למימרא האם נאמר כי חומץ מעלי יפה לשינים?! והכתיב והרי נאמר: "כחמץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו" משלי י, כו! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, כי ניתן לחלק ולומר כי הא זה שמשמע מהפסוק שאינו טוב לשיניים — הרי זה בקיוהא בחומץ של הפרי, ואילו הא זה שמשמע ממשנתנו שהוא טוב לשיניים — הרי זה בחלא בחומץ שביין ואיבעית אימא ואם תרצה אמור כי הא והא בחלא בזה ובזה מדובר בחומץ יין, ויש לחלק ולומר כי הא זה ששנינו שהוא יפה לשיניים — הרי זה באופן דאיכא שיש מכה בשינים, ואילו הא זו שמשמע מהפסוק שאינו טוב לשיניים — הרי זה באופן דליכא שאין מכה. ומסבירים: כאשר איכא יש מכה — הריהו מסי מרפא, ואם ליכא אין מכה — הריהו מרפי מרופף את השיניים.

5 ג שנינו במשנה: לא יגמע בהן, בשיניו את החומץ בשבת. ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא: זה ששנינו שלא יגמע בהן חומץ בשבת הכוונה היא שלא יגמע ופולט, אבל מגמע ובולע! אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין כאשר שנינו גם כן את הדין במשנתנו, במגמע ופולט תנן שנינו. רבא אמר: אפילו תימא תאמר שאסרה המשנה במגמע ובולע, עדיין יש לחלק ולומר כי כאן בברייתא שהתירה לגמוע חומץ מדובר — בלפני טיבול מאכלו בחומץ, שנראה שהוא גומע חומץ להנאה, ואילו כאן במשנתנו מדובר — בלאחר טיבול, שניכר לכל שגומע משום רפואה.

6 ומקשים: ונימא ונאמר: מאחר שלפני טיבול שרי מותר — לאחר טיבול נמי שרי גם כן מותר. דשמעינן ליה ששמענו אותו את רבא דאית ליה שיש לו, שהוא מקבל את הנימוק "הואיל", שדנו חכמים אם מותר לאדם לטבול עצמו בשבת, אף שיתכן לומר כי מאחר ובטהרתו הריהו כמתקן עצמו, ואמרו שבשבת מותר משום שנראה כרוחץ להנאתו, אבל ביום הכיפורים סברו לאסור, כיון שאסור לרחוץ להנאה.

7 ואמר רבא: ליכא מידי אין דבר שבשבת שרי מותר וביום הכפורים אסור, והואיל ובשבת שרי מותר — ביום הכפורים נמי שרי גם כן מותר. ואף שטעם ההיתר בשבת אינו קיים ביום הכיפורים, מכל מקום מתיר רבא מטעם "הואיל", שאין לחלק בתקנות חכמים וראוי להשוותן ככל האפשר. ואף כאן, אם מותר לגמוע חומץ לפני טיבול — לא יתכן שיאסר לאחר טיבול!

8 ועונים: הדר ביה חזר בו רבא מהך מזה שאסר גמיעת חומץ. ומקשים: ממאי דמהך הדר ביה מנין שמזה חזר בו, דילמא שמא מההלכה ההיא בענין טבילה ביום הכיפורים הדר ביה חזר בו? ומשיבים: לא סלקא דעתך יעלה על דעתך לומר כן, דתניא שכן שנינו בברייתא: כל חייבי טבילות טובלין כדרכן, בין בתשעה באב בין ביום הכפורים, וודאי תואמים דברי רבא לשיטת ברייתא זו.

9 ד שנינו במשנה שלדעת התנא קמא החושש במתניו אסור לו לסוך שמן ורד על מכתו, ור' שמעון מתיר. אמר ר' אבא בר זבדא שכך אמר רב: הלכה כשיטת ר' שמעון. ותוהים: למימרא האם נאמר כי רב כשיטת ר' שמעון סבירא ליה סבור הוא? והאמר והרי אמר רב שימי בר חייא משמיה משמו של רב: האי מסוכרייא דנזייתא הבגד ששמים בברז החבית

10 אסור להדוקיה ביומא טבא אסור להדקו ביום טוב מחמת איסור סחיטה. והלא ר' שמעון מתיר בדבר שאינו מתכוון! ומתרצים: בהלכה ההיא אפילו ר' שמעון מודה שאסור. שאביי ורבא דאמרי תרווייהו שאמרו שניהם: מודה ר' שמעון במקרה של "פסיק רישיה חתוך ראשו ולא ימות". שכל מלאכה, אף זו המותרת, שהתוצאה ההכרחית שלה היא מלאכה אסורה — אסור לעשותה בשבת אף לדעת ר' שמעון, וכיון שלא יתכן להכניס את הבגד בנקב החבית בלא לסחוט — אף ר' שמעון מודה שאסור.

11 ושבים ומקשים: והאמר והרי אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב במפורש: הלכה כשיטת ר' יהודה, ורב חנן בר אמי אמר בשם שמואל: הלכה כשיטת ר' שמעון. ורב חייא בר אבין מתני לה שונה אותה מסורת בלא גברי שמות האנשים המוסרים את ההלכה בשם אחרים, אלא במישרין, רב אמר: הלכה כשיטת ר' יהודה, ושמואל אמר: הלכה כשיטת ר' שמעון! אלא אמר רבא: אני וארי שבחבורה תרגימנא פירשנו. ומעירים דרך אגב: ומנו ומי הוא "הארי שבחבורה" — ר' חייא בר אבין, והוא ואני פירשנו: הלכה היא אכן כשיטת ר' שמעון, ולאו מטעמיה ואולם לא מטעמו.

12 ומעתה באים לברר את הדברים: מאי מה בדיוק פירוש "הלכה כשיטת ר' שמעון ולאו מטעמיה ולא מטעמו "? אילימא אם נאמר כי הלכה כשיטת ר' שמעון דשרי שהתיר לסוך, ולאו מטעמיה ולא מטעמו, שאילו ר' שמעון סבר סבור כי שמן ורדים מסי מרפא, ואילו רב סבר סבור כי הוא לא מסי מרפא. ולכן התיר לסוך בו בשבת, שאין בו משום רפואה. ואולם וסבר וכי סבור רב כי שמן ורדים לא מסי מרפא? והא מדקתני והרי ממה ששנינו "בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד" מכלל הדבר אתה למד דמסי שהוא מרפא. אלא יש לומר: הלכה כשיטת ר' שמעון שהתיר, ולאו מטעמיה ולא מטעמו, שאילו ר' שמעון סבר סבור: אף על גב דלא שכיח אף על פי שאינו מצוי שמן הורד במקומו של זה ודמיו יקרים, וכל הרואה שסך בו מבין שודאי לרפואה הוא עושה כן, מכל מקום שרי מותר. ורב סבר סבור: אי שכיח אם שמן הורד מצוי באותו מקום — אין כן, מותר לו לסוך בו, ואי ואם הוא לא שכיח מצוי — לא. ובאתרא ובמקום של רב שכיח משחא דוורדא מצוי שמן ורד, ולכן התיר רב לכל אדם לסוך בו בשבת, אבל במקום שאינו מצוי סבר כחכמים האוסרים.

14 א משנה ואלו קשרים שחייבין עליהן אם קושרים אותם בשבת: כגון קשר הגמלין וקשר הספנין שהם קשרים של קיימא המתקיימים, שעושים אותם כדי שישארו כך לעולם, וכשם שהוא חייב על קישורן של אלה, כך הוא חייב על היתרן. ר' מאיר אומר, כלל יש בדבר: כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו — אין חייבין עליו אם קשרו, שקשר רופף כזה אינו קרוי קשר של קיימא, אפילו נתכוון לכך.

15 ב גמרא שואלים: מאי מה הם קשר הגמלין וקשר הספנין? אילימא קטרא דקטרי בזממא אם תאמר שהוא הקשר שקושרים בחח שקושר בחח הגמל רצועה כדי למושכו בה, וכן קטרא דקטרי באיסטרידא וקשר חבל שקושרים בטבעת הקבועה בחרטום הספינה לקושרה באמצעותו לחוף כדי שתעמוד במקומה. והלא האי זה קשר שאינו של קיימא קיום, המתקיים הוא, שהרי מתירים אותו מזמן לזמן! אלא קשר הגמלים הוא קיטרא דזממא גופיה קשר החח עצמו, הקשר שבו קושרים את החח אל הגמל, וקשר הספנים דאיסטרידא גופה של טבעת הספינה עצמה, הקשר שקושר את הטבעת לספינה, שאין מתירים קשרים אלה והם קשרים המתקיימים.

16 שנינו במשנה שר' מאיר אומר וקובע כלל: שכל קשר שיכולים להתירו ביד אחת אין חייבים עליו. בעי שאל רב אחדבוי אחוי אחיו של מר אחא: קשר עניבה לשיטת ר' מאיר מהו דינו, המותר לעשותו בשבת כשמהדקו כראוי, או לא? וצדדי הבעיה: האם טעמיה טעמו של ר' מאיר הוא משום שיכול להתירו באחת מידיו הוא, והא נמי וקשר עניבה זה גם כן יכול להתירו, ונמצא שאינה קשר יציב, או דילמא טעמא שמא הטעם של ר' מאיר משום שקשר הניתר ביד אחת הוא לא מיהדק מהודק דיו והא מיהדק וזה, קשר עניבה, מתהדק. שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו תעמוד במקומה.

17 ג משנה יש לך קשרין שאין חייבין עליהן כשעושה אותם בשבת בשוגג קרבן חטאת כמו על קשר הגמלין, וכקשר הספנין, אבל אסור מלכתחילה לעשותם, וכגון: קו‍שרת אשה מפתח חלוקה ברצועות וכן חוטי סבכה שבראשה, וכן שרוכים של פסקיא חגורה רחבה הנקשרת בשרוכים, וכן קושרים רצועות של מנעל ושל סנדל ושל נודות נאדות יין ושמן, וקדירה של בשר שקושרים בגד על פיה. ר' אליעזר בן יעקב אומר: קושרין חבל לרוחב הפתח לפני הבהמה בשביל שלא תצא.

18 ד גמרא שואלים: הא גופא קשיא היא עצמה, המשנה, קשה, שכן מצד אחד אמרת אומר אתה כי יש קשרין שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין, ומשמע: חיובא חיוב הוא דליכא שאין בדבר, הא איסורא אבל איסור שמדברי סופרים — איכא יש, והדר תני וחזר ושנה: קו‍שרת אשה מפתח חלוקה, ומשמע: אפילו לכתחילה מותר! ומתרצים, הכי קאמר כך אמר התנא במשנה: יש קשרין שאין חייבין עליהן אם עשו אותם בשבת בשוגג, כקשר הגמלין וכקשר הספנין. ומאי ניהו ומה הם —